פסק-דין בתיק ת"א 9956-09-09

1.         בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת שהינה קטינה, כתוצאה מנפילה בחצר בית ספר הנתבעת 3 (להלן: "בית הספר").  על פי הנטען בכתב התביעה, במועד התאונה, במהלך יום לימודים, יצאה התובעת משיעור מוסיקה ובדרכה לשיעור ספורט, בהיותה בחצר בית הספר, הבחינה בקבוצה של כלבים שנכנסו לפתע לתוך בית הספר והחלו לרוץ בשטח החצר. התובעת נבהלה ושמה פעמיה לכיוון הגדר שבסמוך למגרש הספורט, כשלפתע נתקלה בכבלים, או צינורות, שהיו מצויים במקום ונפלה.

            התביעה הוגשה כנגד המועצה האזורית גליל עליון (להלן:"המועצה"), כנגד בית הספר וחברת הביטוח אשר ביטחה אותו, וכנגד משרד החינוך. המועצה, בית הספר וחברת הביטוח, שלחו הודעת צד ג' כנגד קיבוץ כפר בלום, בתחומו נמצא בית הספר.

2.         בהתאם להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים, הסכימו הצדדים על דחיית התביעה כנגד משרד החינוך ועל פיצוי התובעת בסכום של 323,000 ש"ח, על ידי הנתבעות 1,3 ו- 4 ו/או צד ג', זאת בהתאם לפסק דין זה אשר יעסוק רק בשאלת חלוקת האחריות בין צדדים אלה.

3.         הן הנתבעות והן צד ג', ויתרו על חקירת אמה של התובעת אשר הגישה תצהיר מטעם התובעת. העד היחיד אשר נחקר, היה מצהיר הנתבעות- אחראי הביטוח מטעם המועצה.

4.         לטענת הנתבעות, כמפורט בהודעת צד ג' שהגישו, על הקיבוץ, כבעל המקרקעין, הייתה מוטלת האחריות לגידורו של בית הספר ולכך ששטחו של בית הספר יהיה בטוח לשימוש. לטענת הנתבעות, האירוע יכול היה להימנע, לו צד ג' היה מאפשר לגדר את בית הספר כפי שנתבקש, אולם, הוא התנגד לגידור. עוד טענו הנתבעות, כי הקיבוץ לא דאג למנוע את האירוע בכך שאפשר כניסה חופשית של כלבים לרחבי הקיבוץ ולא נהג כבעל ומחזיק מקרקעין סביר. בסיכומיהם טענו הנתבעות כי לא ברור היכן בדיוק אירע האירוע. אולם, בעיית הכלבים המשוטטים הייתה ידועה בקיבוץ, ומאחר והקיבוץ מוקף גדר, אין אפשרות שהכלבים יכנסו לבית הספר, אלא מתוך תחומי הקיבוץ. הנתבעות הפנו לכך שצד ג' לא הציג כל ראיה לעניין אמצעי הזהירות שנקט, למניעת מפגעים מהסוג הנדון בתחומי הקיבוץ. הנתבעות הוסיפו כי אין להם אחריות קונקרטית למניעת הסיכון, שכן האמצעים למניעתו היו בידי הקיבוץ. לעניין אחריות המועצה טענו הנתבעות, כי המדובר באחריות במישור הפיקוחי בלבד, בשיעור שלא יעלה על 30%.

5.         צד ג' הכחיש את הטענות המועלות בהודעה וטען כי יש לדחות את ההודעה נגדו על הסף. לטענת צד ג' , ככל שלנתבעות לא היה ברור היכן בדיוק אירע האירוע, היה עליהן להזמין את התובעת ואמה להיחקר. צד ג' טען כי על הנתבעות היה מוטל נטל ההוכחה להוכיח את בעלות הקיבוץ במקרקעין ואולם, הן לא הציגו כל מסמך בעניין, ואף לא הוכיחו היכן בדיוק התרחש האירוע. צד ג' הפנה לכך שעל פי הנטען על ידי התובעת, האירוע אירע בחצר בית הספר ולפיכך, לא אירע במקרקעין שהינם באחזקתו. צד ג' הפנה לכך שלמצהיר מטעם הנתבעות לא הייתה יכולת להעיד על טענות הנתבעות כאילו קיימת אחריות לקיבוץ, שכן ידיעתו של אותו עד התייחסה לענייני ביטוח בלבד. צד ג' הדגיש, כי בשטח בית הספר יש שומר וכי הנתבעות הן האחראיות לביטחון התלמידים ולגידור בית הספר.

דיון:

6.         כבר בראשית הדברים אציין, כי כפי שאף הובהר בהחלטתי אשר ניתנה במהלך הדיון, הרי מאחר שהצדדים הסכימו לקבלת תצהיר אם התובעת, ללא חקירתה, ואף הכירו בחבות ובאחריות מי מהם, לפצות את התובעת, הרי שלא נסתרו טענות התובעת לגבי אופן התרחשות האירוע. מאחר שאין בפני כל עדות נוספת ביחס לנסיבות האירוע, הרי שפסק דין זה יתייחס לעובדות שנטענו על ידי התובעת ועל פיהן התאונה אירעה: בעת שהתובעת הלכה לשיעור ספורט, בחצר בית הספר. התובעת הבחינה בכלבים שנכנסו אל תוך בית הספר ורצו בשטח בית הספר. התובעת נבהלה מהכלבים ורצה לכיוון הגדר הסמוך למגרש הספורט, כאשר נתקלה בכבלים או צינורות שהיו במקום, ונפלה.

            מעובדות אלו ברור, כי הכלבים נכנסו לתוך חצר בית הספר.

ביחס למקום הנפילה עצמה, לא פרטה התובעת האם שטח הגדר, הסמוך למגרש הספורט, הינו בתוך בית הספר או מחוץ לו. לפיכך, לא ניתן לקבוע מי מחזיק המקרקעין האחראי להימצאותם של הכבלים והצינורות אשר, לטענת התובעת, היו מוטלים במקום. יחד עם זאת, מאחר שההודעה לצד ג' הינה למעשה תביעת הנתבעות כנגד הצד השלישי, הרי שנטל ההוכחה להוכיח כי המכשולים הנטענים היו מונחים בשטח הקיבוץ דווקא, ולא בשטח בית הספר, היה מוטל על הנתבעות. הנתבעות לא הציגו כל ראיה המצביעה על כך שמדובר בנפילה שאירעה מחוץ לתחום בית הספר, או כאילו המדובר במכשולים שהיו בשטח הקיבוץ ולפיכך, לא הרימו את נטל ההוכחה כי צד ג' הוא הבעלים ומחזיק המקרקעין של המקום בו הונחו המכשולים. 

בהערת אגב אציין, כי בתחשיב הנזק מטעמו, טען צד ג' במפורש, כי בית הספר אינו שוכן על קרקע שבבעלותו וכי המדובר במקרקעין שהוחכרו ישירות לנתבעת 3. למרות זאת, לא הציגו הנתבעות- המודיעות, אשר נטל ההוכחה עליהן, כל ראיה לטענתן כי הנפילה ארעה במקרקעי הקיבוץ.

7.         מאחר שנפילת התובעת נגרמה, בין היתר, כתוצאה מבהלתה של התובעת וריצתה לכיוון אותם מכשולים ,עדיין יש לבחון את טענת הנתבעות כי האחריות לכניסת הכלבים לתחום בית הספר,מוטלת על הקיבוץ.

            סבורתני, כי המחדל בגינו נכנסו הכלבים לשטח בית הספר, הינו העדר גידור של שטח בית הספר. יחד עם זאת, לא מצאתי כי הנתבעות הוכיחו את אחריות הקיבוץ למחדל זה.

ראשית אציין, כי בהודעה לצד ג', נטען כי צד ג' הוא זה שלא אפשר ומנע את גידור בית הספר. ככל שאכן הייתה מוכחת טענה זו, היה מקום להטיל אחריות על הקיבוץ. דא עקא, לא הובאה כל ראיה בעניין ותצהיר עד הנתבעת לא התייחס כלל לסיבה בגינה בית הספר לא גודר. לא הוצגה כל תכתובת, או אסמכתא המעידה על כך שמי מטעם הנתבעות ביקש לגדר את בית הספר ו/או כאילו הגידור נמנע על ידי הקיבוץ.

            באשר לטענה כי הכלבים נכנסו מתוך שטח הקיבוץ, הרי משלא הוצגה כל ראיה כי דווח לקיבוץ על אותם כלבים הרי שלא ניתן לדעת, האם אין המדובר בכלבים של מי מתושבי הקיבוץ, אשר רק בסמוך לאירוע שחרר אותם בשטח הקיבוץ. כן אין לדעת האם אין המדובר בכלבים שנכנסו לשטח הקיבוץ דקות ספורות לפני האירוע. הנתבעות לא הציגו כל נתון באשר לקרבה הגיאוגרפית בין שער הקיבוץ לתחום בית הספר, ולא ניתן לדעת האם הכלבים שוטטו לפני כן בשטח הקיבוץ (ולכן לכאורה היה על הקיבוץ לדעת על הימצאותם ולדאוג לתפיסתם), או לחילופין שהכלבים  נכנסו, מייד לאחר ששוחררו, או מייד לאחר שנכנסו לקיבוץ, אל תוך שטח בית הספר.

משיקולים של מדיניות ציבורית ושיקולים כלכליים, ברי כי לא ניתן לחייב את הקיבוץ (או כל רשות מקומית), להציב עובד בכל קרן רחוב, בכל רגע נתון, על מנת לוודא שבאותו רגע לא שוחרר כלב בתחומי הקיבוץ, או לוודא כי באותו רגע לא נכנס כלב אל הקיבוץ.

בענין זה נקבע בע"א 429/82 מדינת ישראל נ. סוהן פ"ד מ"ב (3) 733 בעמ' 742:

" אמצעי הזהירות עצמם הם פונקציה של האפשרויות הסבירות העומדות לרשותו ושל נתונים נוספים העשויים לא פעם להביא לידי כך שאפילו קיימת חובת זהירות, אין היא אפשרית בנסיבותיו של מקרה ספציפי...".

אמנם, על הקיבוץ מוטלת אחריות מושגית למנוע מפגעים בתחומו, וכלבים משוטטים הינם בגדר מפגע, אלא שעל הנתבעות היה להוכיח כי על הקיבוץ הייתה מוטלת גם חובה קונקרטית אותה הפר בנסיבות. דהיינו, על הנתבעות היה להוכיח, כי הקיבוץ ידע, או יכול היה לדעת, על הימצאות אותם כלבים בשטחו, ולמרות זאת לא פעל לתפיסתם. כאמור, לא הוצגה כל הודעה שנמסרה לקיבוץ, או דיווח על שוטטות אותם כלבים ואף לא הוצגה כל ראיה כי הכלבים שוטטו משוחררים בשטח הקיבוץ זמן מה לפני, כניסתם לשטח בית הספר. לפיכך לא הוכחה הפרתה של חובה קונקרטית בנסיבות. שטח קיבוץ בניגוד לשטח בית ספר, אינו יכול להיות סגור הרמטית ומאחר שלא הוכח כי הכלבים שוטטו בקיבוץ, זמן מה עובר לכניסתם למתחם בית הספר, לא הוכחה התרשלות מטעם הקיבוץ.